לא בא לכם לקרוא על זה, נכון? הרי יש כל כך הרבה צרות אחרות: כלכלה, ביטחון, התחממות גלובלית וגם סתם ענייני היום-יום השוחק. מי רוצה עוד סיבה לדאגה? ושמענו על זה כבר בשנה שעברה, ובשנה שלפני כן. כמה אפשר? ובכלל, זה הרי לא קשור אלינו.

אז נכון שקשה מספיק, ונכון שאנחנו מוצפים בדיווחים על אלימות, אבל חשוב שנמשיך לשמוע על זה בדיוק בגלל האמונה המוטעית ש"לנו זה לא יקרה". הרעיון הכל כך רווח הזה מקשה עלינו להגן על עצמנו ולפעמים מסנוור את עינינו ומונע מאיתנו לזהות גם את מה שניצב ממש מולנו. נתון מעניין של הלמ"ס עוסק בחוויה של ביטחון אישי בקרב נשים בתקופת הקורונה: נשים דיווחו על עליה בתחושת הביטחון במרחב הציבורי (למשל ללכת ברחוב לבד בשעות החשיכה), אך במקביל באותה תקופה נשים דיווחו על ירידה בתחושת הביטחון בבית. נתוני המשטרה מראים שבשנה ממוצעת נפתחים כ-20,000 תיקים סביב תלונות על אלימות במשטרה; אבל בשנים 2018-19 המספר קפץ ל-30,000. ואלה רק המקרים שהגיעו לדיווח במשטרה- המספרים האמיתיים כנראה גדולים בהרבה. כל כך הרבה נשים לכודות במעגל האלימות- לא מן הנמנע שאחת מהן עובדת אצלכם בארגון.

אז מה תפקידכם?
קודם כל לשמור על עיניים פקוחות. סימני האזהרה הבולטים ביותר הם הגופניים- שטפי דם, נקעים וחבלות ללא הסבר, פנסים בעיניים. אבל מאחר והאלימות איננה בהכרח פיזית, חשוב לשים לב גם לסימנים עדינים יותר. אלו כוללים שינויים בהתנהגות כך שהאשה הופכת מופנמת ושקטה, מדוכאת, מרוחקת, מבטלת פגישות או מאחרת, נראית מותשת או מבוהלת, נלחצת כאשר הטלפון שלה מצלצל, מדווחת לבן הזוג היכן היא ומה היא עושה, מגיעה לעבודה רק בליוויו, חוששת להשתתף בפעילויות חברתיות אחרי שעות העבודה, מתנתקת ממעגלים חברתיים, לובשת בגדים ארוכים, צעיפים או משקפי שמש בעונות ומצבים שאינם מתאימים. חשוב לדעת שאלימות במשפחה נוטה להסלים בחומרה ובתדירות ככל שהיא חוזרת על עצמה, ולכן יש חשיבות לזיהוי מוקדם ולהתערבות.
לפעמים אנשים מתעלמים מסימני אזהרה מתוך חוסר אונים. המחשבה הלא מודעת היא משהו כמו "הרי ממילא אני לא יכולה לעזור- עדיף שלא אבחין במה שקורה".