האם כולנו פוסט טראומטיים?

לאחרונה צירוף המילים "פוסט טראומה" נזרק הרבה לחלל האויר, במיוחד על רקע אירועי החודשים האחרונים. פוסט טראומה היא תופעה קשה ומכאיבה ובמקרי הקיצון אף עלולה לסכן חיים. היא מצריכה התייחסות רצינית ומקצועית, וטוב שהמודעות לכך עולה. ועם זאת- צריך להיזהר בשימוש במושג וחשוב לעשות סדר.

האם כולנו פוסט טראומטיים? התשובה היא לא. כולנו כקולקטיב עברנו ועוברים תקופות מלחיצות, מסוכנות, מפחידות וקשות. מלחמה, משבר כלכלי, מגיפה- אירועים כאלה חקוקים בהיסטוריה המשותפת שלנו ומשפיעים על כולנו בדרכם, אך רובנו מצליחים להתמודד בעזרת החוסן ומנגנוני ההתמודדות האישיים, מערכות התמיכה שלנו ועוד, כך שרק מעטים מאיתנו יישארו בפוסט טראומה.

מתוך המושג הגדול הזה יש רכיב שכן מדייק משהו, והוא ההתייחסות ל"פוסט", למה שקורה אחרי המשבר. בתקופות משבריות אנשים רבים מוצאים בעצמם כוחות שלא אופייניים להם בזמני שגרה. רבים מצליחים לגייס מעצמם יכולות התמודדות מרשימות לשעת חירום- לתקופה קצובה וחריגה שיש לה התחלה וסוף, אבל אחריה המאמץ נותן את אותותיו.

עכשיו כשהקשה ביותר מאחורינו אנשים מתפנים "ללקק את הפצעים", וחלקם חווים ירידה משמעותית בכוחות הפנימיים. במסגרות טיפוליות וגם אצלנו ב”מצבים” רואים דווקא עכשיו עליה בפניות מצד אנשים שמבינים שהמשבר שלהם בעצם לא נגמר- שהם לא יצאו מצידה השני של המגיפה והארועים הבטחוניים כפי שנכנסו אליהם. הביטוי הבולט ביותר הוא ילדים שלא מצליחים לחזור לבתי הספר אחרי כל כך הרבה זמן בבית, וגם מבוגרים שמתקשים לחזור למסגרת פרונטלית קבועה. בצד זה, אחרים ממשיכים מאותה נקודה בה השגרה נעצרה, כאילו לא קרה דבר. הפער הזה הופך בעצמו לגורם לחץ נוסף: על הקושי לתפקד מחוץ לבית מתווספת התמודדות עם חוויה של חריגות וחולשה.

הנטיה הטבעית שלנו היא לשאוף לחזור לשגרה. להתנהג כאילו השנה וחצי האחרונות היו חלום רע, רגע היסטורי הזוי, שיום אחד יהפוך לפולקלור שנספר לנכדים סביב שולחן החג. זו מחשבה מנחמת, אבל הסכנה בהלך הרוח הזה היא שלא נוכל ללמוד דבר ממה שהיה. אם אנחנו רוצים להמשיך ולפתח את הארגון שלנו נהיה חייבים להיזהר: להתגבר על הפיתוי למחוק את התקופה הזו מהזיכרון הארגוני, האישי והקולקטיבי ולבדוק מה למדנו ואיך אפשר להשתמש בלקחים האלה.

אז מה אפשר לעשות?

כמו תמיד, הדבר הראשון הוא לפקוח עיניים. שימו לב לעובדים שלכם. אם הם יותר "קצרים", נוטים לחוסר סבלנות, מתרגזים בקלות, נראים מדוכדכים, מתבודדים, או פחות מושקעים בעבודה- אלה סימנים שיש לתת עליהם את הדעת. בצד זה זכרו שאנשים שונים מראים סימני מצוקה בדרכים שונות. אם עובד שאתם מכירים שנים נראה לכם שונה משהיה או מתנהג בצורה שאינה אופיינית לו, כדאי להיות עם היד על הדופק.

אם איתרתם עובד כזה, חשבו איך לסייע לו. שבו איתו ונסו להבין ממנו למה הוא זקוק ואיך אתם יכולים להיענות. בצד זה, לפעמים מה שאינסטינקטיבית נראה לנו נכון ומוצלח יתגלה בדיעבד כבעל השפעה הפוכה. למשל, עובד שמקבל חודשיים חופשה מהעבודה כדי שיוכל לקחת את הזמן ולחזור לעצמו. מצד אחד, זו גמישות מרשימה מצד הארגון, אבל מצד שני, היא יכולה דווקא להזיק יותר משתועיל. אם בבסיס הקשיים שלו מצויה חרדה חברתית שהתפתחה בבית, המשך ההימנעות מחזרה למשרד כנראה רק יגביר את החרדה ובעוד חודשיים הוא עלול לגלות שהחרדה התנפחה והקושי גדל. החופשה הארוכה יכולה גם להרחיק את העובד מקצועית וחברתית משאר העובדים. ואם כבר הוחלט לתת חופשה ארוכה חשוב לא לעשות "שגר ושכח", אלא לשמור על קשר, להציב יעדים עתידיים ולבנות תוכנית חזרה מסודרת.

לסיכום, פקחו עיניים ויחד עם זאת זכרו: גם כוונות טובות יכולות להוביל לעתים לתוצאות גרועות. כשאדם מתמודד עם מצוקה רגשית חריגה הוא זקוק לתוכנית מותאמת אישית, ולפעמים לליווי מקצועי מתוך או מחוץ לארגון. אל תהססו- אנחנו כאן לכל צורך.

עדה וצוות "מצבים"

תגובות לכתבה
+ הוסף תגובה

הוספת תגובה חדשה

רוצה להצטרף לשיח?

אשמח לקבל את תגובתך!

Comments are closed.