זהירות מעורבות יתר

היא אמרה לי: "…המקרה הזה לא עוזב אותי, גם אחרי שעות העבודה. עובדת שלי חלתה בסרטן, היא אמא לילדים קטנים. גם לי יש ילדים קטנים ואני לא מצליחה להתנתק מזה.  כל סוף השבוע חשבתי רק על זה…"

בשפה המקצועית זה נקרא מעורבות יתר וברמה הפרקטית הרי מה כבר אפשר לעשות? כמומחית לניהול עובדים במצבי משבר אני שומעת שוב ושוב על הקושי של מנהלים לא להישאב רגשית לתוך סיפוריהם של עובדים במצוקה.

שמירה על אובייקטיביות

שמירה על אובייקטיביות, בניהול עובד המצוי במשבר, היא אחד הכללים שנועד לסייע למנהל לטפל במקרה בצורה העניינית, הממוקדת והנכונה ביותר. מעורבות היתר, אליה נקלע הצוות הניהולי, רק פוגעת ביכולת לעשות ניתוק ולפעול לטובת העובד/ת שבמצוקה. זאת מאחר וכאשר אנחנו נשאבים לסיפור האישי אנו מאבדים את היכולת להסתכל על הדברים מבחוץ ולנקוט בפעולות הנכונות הנדרשות. אלא שישנה סיבה נוספת בגללה מומלץ למנהלים לשמור על מרחק מהמקרה והיא כדי להגן על עצמם משחיקה מואצת אישית ומקצועית.

איך עושים את זה בפועל?

איך שמים את הגבול ויוצרים הפרדה בין החיים המקצועיים לאישיים? על ההפרדה כדאי לנסות לעבוד בכמה מישורים:

  • במישור החשיבה וההבנה הרציונלית – עם כל הצער על מצבו של העובד והרצון הגדול שלנו לעזור, אנחנו איננו הוא ולא נוכל לחיות את חייו של האחר.
  • במישור המעשי – אם אנחנו רואים שהמועקה לא חולפת תוך ימים ספורים כדאי שננסה להתנתק ולשפר את מצב רוחנו, גם באופן מעשי על ידי לקיחת יום חופשה, תירגול מדיטציה, הזמנת טיפול אלטרנטיבי או כל דבר אחר שיעשה לנו טוב על הנשמה ויחבר אותנו לעצמנו ולמשאבים שלנו.
  • במקרי קיצון – היה ונראה שכל אלה לא עוזרים, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע כדי להבין טוב יותר את הטלטלה שעברנו וכיצד יוצאים ממנה בשלום, ומהר ככל האפשר.

לרשימת התגובות הקש על 'הוסף תגובה'

תגובות לכתבה
+ הוסף תגובה

הוספת תגובה חדשה

רוצה להצטרף לשיח?

אשמח לקבל את תגובתך!

Comments are closed.